תניית סילוקין בצוואה: מתי תביעה רכושית עלולה להביא לאובדן הירושה?

סיכום עם ChatGPT

פסק דין חדש של בית המשפט העליון מבהיר את גבולות השימוש בתניות סילוקין ואת חשיבות ניסוחן במסגרת תכנון ההון המשפחתי.

ביום 18 באוקטובר 2026 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בבע"מ 3758-05-26 (פה אחד, מפי השופט אלכס שטיין), העוסק בשאלת תוקפה של תניית סילוקין בצוואה.

הרקע: זכויות מכוח החיים המשותפים לצד זכויות לפי הצוואה

ההליך עסק באלמנה, שחיה עם המנוח כידועה בציבור משנות התשעים ונישאה לו בשנת 2015, ותבעה מחצית מההשבחה האקטיבית שנצברה בחברה במהלך חייהם המשותפים. מניות אותה חברה יועדו בצוואתו של המנוח, שנערכה בשנת 1998, לילדיו, ואילו לאלמנה הוקנו נכסים אחרים. הערכאות הקודמות הכירו בזכויות רכושיות של האלמנה (בבית המשפט המחוזי: כ-6 מיליון ש"ח), אך הורו על סילוקה של האלמנה מחלקה לפי הצוואה וזאת מכוח "תניית סילוקין" שנכללה בה, וזאת אף אם תביעתה הוגשה בתום לב ובעילה סבירה.

לא כל תניות הסילוקין זהות

ככלל, תניית סילוקין היא הוראה בצוואה לפיה זוכה לפי הצוואה שיפנה לערכאות ביחס לצוואה, באופן העלול לפגוע בתוקפה או במימושה, יאבד את חלקו בעיזבון. פסק הדין מבחין בין שני סוגים של תניות סילוקין:

• תניית "אי-תקיפה" מתייחסת להתנגדות לתוקף הצוואה, למשל בטענה לאי-כשירות המצווה או להשפעה בלתי הוגנת. לגביה, ההלכה הקיימת קובעת כי זוכה על פי צוואה שהעלה התנגדות סבירה ובתום לב כנגד תוקפה של הצוואה לא יסולק מחלקו בצוואה.
• תניית "אי-תביעה" מתייחסת לתביעה הנוגעת להיקף נכסי העיזבון מכוח זכויות עצמאיות, כגון זכויות הנובעות מהשיתוף הזוגי.

אין מדובר בהכרח בסוגים חלופיים: אותה תניה יכולה להיות, בעת ובעונה אחת, מסוג "אי-תקיפה" ומסוג "אי-תביעה". החידוש בפסק הדין הוא בקביעת הדין ביחס לתוקפה של תניית "אי-תביעה".

קביעות פסק הדין

ראשית, קבע בית המשפט כי תניות סילוקין אינן בטלות מעצם טיבן. בית המשפט קבע כי תניית אי-תביעה מחייבת בירור של כוונת המצווה, לפי לשון הצוואה והנסיבות החיצוניות לה, וסיווגה לאחת משלוש קטגוריות:

1. הצעה מודעת לזוכה: כאשר מוכח שהמצווה היה מודע לטענות רכושיות אפשריות וביקש להציב בפני הזוכה בחירה בין מימושן לבין קבלת חלקו לפי הצוואה. במקרה כזה, התניה תיאכף ללא כפיפות למבחן תום הלב והסבירות. כלומר, הגשת תביעה בניגוד לתניית אי-תביעה כזו תביא לאובדן הזכייה לפי הצוואה, בין שהתביעה תתקבל ובין שתידחה.
2. טעות של המצווה: כאשר מוכח שהוראות הצוואה נבעו מטעות ביחס להיקף הרכוש, למשל כאשר המצווה הוריש לילדיו את כל מניות החברה הרשומות על שמו מתוך הנחה שהן שלו בלבד, בעוד שמחציתן שייכת בפועל לבת זוגו מכוח השיתוף הזוגי. במקרה כזה, יחולו דיני הטעות בצוואה. יש לשאוף ככל האפשר לקיים את הרצון שהמצווה היה מגבש אילו ידע על הטעות. רק אם לא ניתן לברר רצון זה או לקיים את הצוואה בקירוב, תבוטל הצוואה והעיזבון יחולק לפי הדין.
3. "ספק-הצעה" (ספק אם מדובר בהצעה או בטעות): כאשר לא ניתן להכריע בין סיווג המקרה לשתי הקטגוריות שתוארו לעיל, התניה תופעל בכפוף למבחן תום הלב והסבירות. זוכה שהגיש בתום לב תביעה סבירה לא יאבד בשל כך את חלקו לפי הצוואה, ויוכל לקבל גם את הרכוש שתבע, אם יזכה בתביעתו.
4. תום לב אינו מספיק לבדו, ודחיית התביעה אינה מכריעה: במקרים שבהם חל המבחן, נדרשים שני תנאים מצטברים: תנאי סובייקטיבי – אמונה כנה של הזוכה בנכונות טענותיו; ותנאי אובייקטיבי – עילה סבירה ורצינית בעלת סיכויי הצלחה. עצם דחיית התביעה אינה מלמדת שלא הייתה סבירה. הנטל להוכיח את שני התנאים, במאזן ההסתברויות, מוטל על הזוכה המבקש להימנע מהפעלת התניה. ספק שנותר בשאלה זו פועל לחובתו, וזאת גם כאשר הזוכה מתנגד לתוקף הצוואה עצמה.

במקרה הנדון התקבל הערעור והדיון הוחזר לבית המשפט לענייני משפחה ליישום המתווה ולהכרעה לגבי אופן סיווגה של תניית אי התביעה במקרה זה.

המשמעות המעשית לתכנון ההון המשפחתי

איסור כללי על הגשת תביעות אינו מבטיח את התוצאה הרצויה. מצווה המבקש להציב בפני הזוכים בחירה צריך לקבוע במפורש בצוואה כי הוא מודע לזכויות אפשריות שלהם בנכסים, ובעיקר לזכויות בן הזוג, וכי מימושן יביא לאובדן חלקם לפי הצוואה. מומלץ גם לבחון מחדש צוואות קיימות ואת התאמתן להסכמי הממון ולהסדרי הבעלות בנכסים. מנגד, זוכה השוקל להגיש תביעה צריך להעריך מראש את הסיכון לאובדן חלקו.
למשרדנו ניסיון רב בתכנון הון משפחתי ובהעברה בין-דורית, בשילוב ההיבטים המשפטיים, המיסויים והמסחריים.

האמור בעדכון זה הוא מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי. יש לבחון כל מקרה בהתאם לנוסח הצוואה ולנסיבותיו.